זה מה שמוציא לאקדמיה שם רע, בצדק.

החמצת פנים, ובמידה רבה, היא פשוט לא הוגנת. תסביר?

האומנם חייו של אברהם "מתבזבזים אל אפשרות מותו"? מה בכלל המובן של להתבזבז אל אפשרות?

באיזה מובן פריצה בצחוק היא "פריצה אל תחום מותו"? מהי בכלל פריצה אל תחום מוות? מדוע נכון/מענין לומר שפריצה בצחוק היא נחילת תחום המוות?

מהו "חלל מותו" של אברהם, שבו לכאורה צחוקו מתפשט? מה הטעם במטאפורה המשונה הזו?

"ניתן לומר", אולי, ש"אברהם צוחק בחזהו של יצחק שטרם נולד" -- בוא נניח שניתן, מתוך ציפיה להצדקה לאמון שאנו נותנים במי שמבקש לומר זאת, ציפיה להצדקה לאמירה מטאפורית כזו; אז ניתן, נניח; נו? לא קיבלנו שום דבר בתמורה, פרט לפרשנות על אמירה שבכלל לא ברור למה לנו להגיד: "משמע, במרחב האפשרות של אי-אפשרותו, בתוככי נבואת מותו." מדוע המטאפורה לפיה אברהם צוחק בחזהו של יצחק שטרם נולד -- שהצדקה להצגתה לא קיבלנו -- מדוע זה צחוק ב"מרחב האפשרות של אי-אפשרותו". נניח שיש ליצחק אי-אפשרות (הולדתו לא סבירה, בסדר, מובן) -- מדוע יש לאי-אפשרות הזו "מרחב אפשרות"?

ולסיכום, באפיסת כוחות מסוימת, נותר רק לתהות מדוע "ההויה" צוחקת, ובאיזה מובן זה נאמר, ולמה זה מגיע לנו.

אתה לא רואה את כל זה?

הוא קורא את הסיפור התנכ"י דרך הפילוסופיה של היידגר, ומדבר על ההוויה - מושא המחקר של היידגר - כעל דבר שנע לקראת סיומו שלו; ההבנה של הדבר הזה, עד כמה שדעתי מצליחה להשיג את זו של היידגר, היא שמאפשרת הבנה "אותנטית" של החיים, או אפילו אומר - נגיעה של אמת בהוויה. הנגיעה הזו כרוכה בחרדה, הטבעית לכל אדם חושב שמבין שמרגע לרגע קצו קרב והולך. על שאלותיך אין לי כרגע מענה (אפיסת הכוחות היא הדדית, ובחלון האחר אני מרוויח את לחמי).

שמע, עודד כותב בצורה מפותלת, ובעיני - עמוקה ויפהפיה. מאמרו על ספרה של עינת יקיר ועל ספרו של יפתח אשכנזי (שפורסמו בדג) מבריקים בעיני. המאמר ב"מארב" עוסק בהיידגר ודרידה, שני הוגים שאני פחות מתמצא בהם, אבל המעט שאני מכיר (מושגים בסיסיים בלבד) עזר לי לצלוח אותו. חשבתי שהקטעים האלה - מבחינה אסתטית, פרוזאית לחלוטין - עשויים למצוא חן בעיני קוראים שהמאמר ידחה אותם, וחשבתי שהקטעים האלה ידרבנו את דוחי המאמר לקראו.

אני לא רואה את כל "זה" שאתה מצביע עליו (בהנחה שאתה מצביע על מופרכות ואלמנט מרגיז כללי - דבר שאני יכול להזדהות איתו לגבי כמה הוגים והוגות), משום שהפילוסופיה של היידגר הולמת ברקע בתופי טם-טם, וההקשבה לקצבם, עד כמה שהיא מפרכת, חושפת - לדעתי - מחשבה מעמיקה על קיום, על מוות ודרך מאמרו של עודד - על אהבה.

שמע, אם אתה קורא את זה והמוסיקה של זה, או של היידגר, מדברת אליך, מייצרת אצלך משמעות, אז יופי. אבל אני עומד מאחורי מה שאמרתי: הכתיבה הזו מוציאה לאקדמיה שם רע. חוקר אינו משורר, ושפת מחקר אינה שפת שירה. אם יש מקום לשלב בין שתי השפות, דומני שזה לא נסיון מוצלח לקהל הרחב, ואפילו לקהל המשכיל הרחב.

כאמור, אם זה משכנע או מענין אותך, נהדר; אך זו כתיבה סתומה וחסרת-אחריות, מבחינה אקדמית.

אולי אתה צודק. אבל זהו לא פרסום אקדמי, אלא פרסום אישי. לא הייתי מכנה את הכתיבה הזו "סתומה", אלא כפי שכיניתי אותה קודם - מפותלת. אני לא חושב שהמאמר הזה לא נכתב מתוך יומרות אקדמיות, והפרסום ב"מארב", אני די משוכנע בזה, לא מספק נקודות זכות אקדמיות.

אם אסטה לרגע מהנושא (ולו בשביל להמשיך את הדיון): אתה טוען שכתיבה אקדמית ופיוטיות, אסור להן להמצא יחדיו. או לכל היותר - כדאי להמנע משילובן המוחלט זו בזו. מה על כתיבה סבוכה כזו של קאנט, או - להבדיל - זו של מאיר שטרנברג? האם "יבשושיות" היא פריבילגיה של החוקר? האין האקדמיה מוציאה "שם רע" שכזה לידע, ליופי, להשכלה, בעיניו של הציבור הרחב? האין היא סותמת את כל אלה בתוכה?